ביום שישי האחרון חמי וחמותי הגיעו לביקור קצרצר.
לפני שהלכו שאלתי את חמותי: זהבה, ראית את הבלוג הראשון שכתבתי על מטרות פיתוח קריירה ומה שביניהם? והיא אמרה לי : בוודאי, השקעת בו כל כך שהייתי חייבת לקרוא עד הסוף, כתבת ממש יפה, אבל היה חסר לי שם משהו…
שאלתי: מה?
זהבה- חסר לי שלא כתבת על המשפחה.
ואני התחלתי לתרץ תירוצים למה לא כתבתי על המשפחה שלי בבלוג הראשון שלי, ומיד כשהיא הלכה אמרתי לעצמי שאני חייבת לתקן את העוול הזה, והנה היום אני כותבת על המשפחה.
לפני כן,אחזור להרצאה שהעברתי בנושא של פיתוח קריירה, במסגרת ההרצאה, דיברתי על העובדה שאדם שרוצה קריירה נהדרת, על מנת לבחון ולבחור את הקריירה הנהדרת שלו, צריך בין היתר לעשות ניתוח swot, ניתוח שבו הוא בוחן את החוזקות שלו, החולשות שלו, האיומים שלו וההזדמנויות שלו.
וכשהסברתי מה לדוגמה יכול להוות איום – ציינתי "משפחה", היו שהרימו גבה ואמרו – מה פתאום משפחה זה איום? ואני אומרת כן! משפחה שלא תומכת בקריירה שלך הופכת לאיום.
באותה נשימה ובכיוון ההפוך משפחה יכולה להיות גם חוזקה.
ואצלי המשפחה שלי היא ללא ספק חוזקה הן המשפחה המורחבת והן המשפחה הגרעינית (בעלי ושלושת ילדיי).
בעלי היקר, שאת רוב חיי הבוגרים עשינו ביחד, כבר למעלה מ- 17 שנים הולך איתי יד ביד בכל ההחלטות שקיבלתי, מעבר לזה – תומך, מפרגן, מעודד, מעריך, מרים אותי כשצריך (ולא במובן הפיזי של המילה).
בלעדיו באמת שלא הייתי מגיעה למה שהגעתי, לאורך השנים עשיתי "ויתורים משפחתיים" על מנת לקדם את הקריירה שלי והוא תמיד היה שם ומילא את החסר, הוא תמיד האמין בי גם כשאני לא כל כך האמנתי בעצמי.
אז היום אני רק רוצה להוקיר תודה למשפחתי המדהימה.
להורים שלי, לאחים שלי ולחמים שלי שתמיד שם כשצריך.
לילדים שלי שמבינים את המטרה שלשמה לא תמיד אני שם בדיוק ברגע שהם צריכים אותי.
ולבעלי האחד והיחיד שבלעדיו זה לא היה מתאפשר.
שלכם, לילך
